עובדים שמתוגמלים באופציות על ידי המעסיקות שלהם יודעים שיש סיכון – שהאקזיט המיוחל לא יגיע. אלא שיש דרך שבה ייפגשו עם הכסף לפני כן
אופציות לעובדים מגלמות בתוכן סיכון. משמעותן הוא שהעובד זכאי למניות בחברה בהתקיים תנאים כמו מחיר מימוש ותקופת הבשלה. כמו כל בעל מניות אחר, העובד יקצור פירות רק כאשר “ייפגש עם הכסף”, כלומר ימכור את מניותיו במסגרת מכירת מניות בחברה, בעסקת מיזוג או אקזיט. אלא שיותר מ־95% מהסטארט־אפים, שמעניקים אופציות לעובדיהם, בכלל לא יזכו להגיע לאקזיט המיוחל; ובמקרה כזה, האופציות שקיבלו העובדים יורדות לטמיון.
מדוע, אם כך, חברות בתחילת דרכן ממשיכות להעניק אופציות לעובדים? הערך הוא ביצירת קשר הדדי בין העובד והחברה. החברה מעניקה אופציות לעובדים כדי שהם ייהנו בעתיד מאקזיט עתידי, ובכך יוצרת הזדהות בין העובדים לבין מטרותיה. הצלחתה – הצלחתם. לעובד מצדו יש אינטרס להשיא את רווחי החברה, כדי שהאקזיט יגיע בעתיד הנראה לעין – והוא ייהנה ממנו, יחד עם יתר בעלי המניות.
נהוג לחשוב לעתים שמתן אופציות לעובד מהווה תחליף לשכר. זאת משום שחברות בתחילת דרכן לא מסוגלות מבחינה תזרימית לשלם שכר גבוה לעובדיהן; האופציות אמורות לכאורה לשקף תגמול בעל ערך גבוה לעובד. גישה זו אף אומצה בעבר בחוק הישראלי, במסגרת סעיף 102 לפקודת מס הכנסה. תיקון זה קבע כי האופציות לעובדים יוענקו כנגד ויתור על שכר מצד העובד, אף שהוויתור היה ברובו פורמלי בלבד.
ברבות השנים גישה זו נעלמה מהאופק. חברות בוגרות, עם תזרים מזומנים גבוה ורווחיות נאה, החלו להעניק אופציות לעובדים בצמוד לשכר ראוי. ב־2003 תוקן הסעיף המדובר בחוק וההוראה בדבר הוויתור על השכר נמחקה. כמו כן נקבע כי עובד שמוכר את מניותיו ישלם מס של 25%, במקום שיעור מס שולי שהיה נהוג עד אז.
התיקון לחוק ושינוי התפיסה, בקרב חברות סטארט־אפ וחברות בשלות גם יחד, לא הועילו בהפחתת הסיכון הגלום במתן אופציות. העובדים עדיין נאלצים להאמין בחברה שבה הם מועסקים ולהמתין לאקזיט, וייתכן שהאופציות בסופו של דבר לא יניבו להם דבר.
כיצד בכל זאת יכול העובד להיפגש עם הכסף עוד לפני הגעת החברה לאקזיט? בשנים האחרונות אנו עדים להתפתחות שוק חדש, שבו משקיעים רוכשים אופציות ומניות מהעובדים במסגרת עסקת השקעה בחברה. זו מבוצעת טרם עסקת אקזיט, ומכונה Private Equity Secondary Market (שוק שניוני).
המשמעות האופרטיבית היא, שבמקביל להשקעה בחברה כנגד הקצאת מניות, המשקיעים רוכשים אופציות ומניות מידי בעלי המניות בחברה – לרבות עובדים. בכך, למעשה, נוצר רווח הון לעובדים, שספק אם היו מגיעים לשלב מכירת המניות בעתיד הנראה לעין אלמלא רכישה זו.
חוקי המס השונים עשויים להשפיע על שיעור המס שישלם העובד במסגרת עסקה משנית שכזו. כך, על פי סעיף 102, עובד שמוכר מניותיו במתווה זה לפני שחלפו שנתיים ממועד הענקת האופציות, ישלם מס שולי ולא מס רווח הון; זאת בניגוד למכירה שבוצעה במסגרת עסקת אקזיט, שבה נמכרות כלל מניות החברה מבלי שתידרש הסכמת העובד. ואולם, עדיף לשלם יותר מס מאשר לא למכור את המניות כלל ולא ליהנות מתשואתן.
מרכיב הסיכון הגלום באופציות לעובדים פוחת, היות שנוצרה פלטפורמה המאפשרת להם להיפגש עם הכסף מוקדם מהצפוי. לכן לא רק שלא רצוי להספיד את האופציות לעובדים כמרכיב תגמול, אלא שלמרכיב זה יש ערך יקר, חברתי וכלכלי, לחברה ולעובד.
השורה התחתונה: הפלטפורמה המאפשרת עסקה טרום אקזיט מקטינה את הסיכון הגלום באופציות שמקבלים העובדים
מאמר זה פורסם בעיתון כלכליסט ביום 4 ביולי 2018 – https://www.calcalist.co.il/markets/articles/0,7340,L-3741605,00.html